החלטה בתיק בש"א 9371/10

1.        לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה או על החלטות של בית המשפט המחוזי בנצרת. הבקשה הוגשה ביום 20.12.2010, ובצדה בקשת רשות הערעור גופה. ביום 11.1.2011 הוגשה, על-פי החלטתי, בקשה משלימה-מבהירה. תגובת המשיבה הוגשה ביום 17.2.2011, ובכך בשלה העת למתן החלטה.

2.        ואלה העובדות העולות מן התיק שלפניי, מטענות הצדדים ומהחלטות בית המשפט המחוזי:

           המבקשים הגישו תביעה נזיקית כנגד מספר נתבעים בגין אירוע אלים וקשה שהתרחש בשנת 1997 אשר במהלכו נהרג המנוח עומר סלאמה, ובני משפחה אחרים נפגעו. התביעה הוגשה בין היתר כנגד המשיבים 2 ו- 3 שהורשעו ברצח בגין האירוע, וכן כנגד המשיבה 1, מדינת ישראל, בטענה כי זו לא נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת שימוש אסור בנשקו האישי של הנתבע 5 (אז - חייל).

           ביום 10.1.2010 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת התביעה כנגד המשיבים 2 ו- 3 (הם הנתבעים 1 ו- 2). החלטה זו ניתנה לאחר שבא-כוח המבקשים דאז הצהיר בישיבה שנתקיימה ביום 16.12.2009, כי הוא שוקל למחוק את הנתבעים 1 ו- 2, וכי אם לא יודיע דבר בעניין זה עד ליום המחרת, ייחשב הדבר להסכמה למחיקה. הצהרה זו קיבלה תוקף של החלטה, ומשלא הוגשה כל הודעה מטעם עורך-הדין של המבקשים, נמחקה כאמור - ביום 10.1.2010 - התביעה כנגד המשיבים 2 ו- 3. אציין, כי השתלשלות זו באה בעקבות הסכם סולחה בין הצדדים שכלל מרכיב של פיצוי.

           לאחר הדברים האלה, ביום 1.3.2010, הגישה המשיבה 1 בקשה לדחיית התביעה כנגדה, וביום 11.7.2010 - לאחר שנשמעה גם עמדת המבקשים בעניין זה - נעתר בית המשפט לבקשה. בית המשפט קבע, בין היתר, כי כיוון שמדובר בחיוב ביחד ולחוד, וכיוון שהמערערים הפטירו את המשיבים 2 ו- 3 מן החיוב, לא ניתן לתבוע את המשיבה 1. סוף דבר, בהחלטה מיום 11.7.2010 נמחקה התביעה כנגד המשיבה 1 (הנתבעת 6 בבית המשפט קמא), והמבקשים נתבקשו להודיע אם ברצונם להמשיך את התביעה כנגד הנתבעים הנוספים.

3.        לאחר שניתנה החלטה-זו של בית המשפט המחוזי, הגישו המבקשים - במועד שאינו מצוין בכתבי הטענות שבתיק - בקשה לביטול ההחלטה מיום 10.1.2010 (מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2) וכן לביטול ההחלטה מיום 11.7.2010 (מחיקת התביעה כנגד המשיבה 1). המבקשים טענו כי בנסיבות העניין קמה תחולה לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה ביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד. המבקשים עמדו על נסיבות אישיות ואחרות שהביאו לכך שלא הוגשה על-ידי בא-כוחם דאז הודעה לבית המשפט כי אין ברצונם למחוק את התביעה כנגד המשיבים 2 ו- 3. כמו-כן טענו כי קיימת עילה לביטול ההחלטות מחמת הצדק ומכוח שיקול-הדעת של בית המשפט.

4.        בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 1.11.2010 נדחתה הבקשה לביטול ההחלטות הקודמות. בית המשפט המחוזי פסק כי המבקשים מנועים ומושתקים מלטעון כנגד ההחלטה מיום 10.1.2010. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המבקשים לא סיפקו הסבר לכך שלא טרחו להגיש בקשה להארכת מועד או כל בקשה אחרת בעניין עמדתם לגבי מחיקת התביעה נגד המשיבים 2 ו- 3 (כזכור, ביום 16.12.2009 ביקש בא כוח המבקשים שהות של יממה לצורך הגשת הודעה בעניין זה). בית המשפט הטעים כי הנסיבות שפורטו בבקשה אין בהן משום הסבר למחדל זה, וכי אי-הגשת הודעה או בקשה מתאימה מלמדת על התנהלות רשלנית וזלזול בבית המשפט ובהליכים. עוד הדגיש בית המשפט כי בכל התגובות שהגיש בא-כוח המבקשים לבקשת המדינה למחיקת התביעה כנגדה, לא הועלתה טענה לגבי ביטול ההחלטה מיום 10.1.2010.

           בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי ההחלטה מיום 16.12.2009, שלפיה התחייב בא-כוח המבקשים להודיע תוך יממה לגבי מחיקת התביעה נגד המשיבים 2 ו- 3, ניתנה במעמד הצדדים. לפיכך, ומשלא הוגשה כל הודעה בהתאם להחלטה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לראות בפסק-הדין מיום 10.1.2010 משום פסק-דין במעמד צד אחד. עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין לא קמה הצדקה לביטול פסק-הדין, בפרט לאור התנהלותם הרשלנית והמזלזלת של המבקשים, וכי בשים לב להזדמנויות הרבות שניתנו למבקשים, לאינטרס ההסתמכות שנוצר אצל המשיבה 1 ולסיכויי ההליך גופו, גם עילת הביטול לפי שיקול דעת בית המשפט אינה מתקיימת. בית המשפט קבע כי אפילו אם היה מוצא פגם כלשהו בהליך, הרי שזה נרפא עת שניתן פסק-הדין מיום 11.7.2010, זאת לא לפני שהמבקשים השמיעו את טענותיהם ונמנעו מהעלאת נימוק כלשהו מבין הנימוקים שהובאו בבקשת הביטול.    

5.        על רקע זה נפתח ההליך שלפניי (ביום 20.12.2010). תחילה הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור וזאת "למען הזהירות", תוך ציון העובדה כי "ההחלטה האחרונה" - קרי ההחלטה מיום 1.11.2010 - "נתקבלה" ביום 10.12.2010 (ככל הנראה הכוונה לכך שההחלטה הומצאה ביום 10.12.2010). בבקשה נטען כי ההליך הוגש במועד או לחלופין יש להאריך את המועד להגשתו, זאת כיוון שהמבקשים הגישו בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. עוד נטען כי לאור מהות העניין יש מקום למתן הארכת מועד על-מנת שבקשת רשות הערעור תידון לגופה.

           כאן המקום להעיר שתי הערות-ביניים. ראשית, לבקשה להארכת מועד צורפה כאמור בקשת רשות הערעור עצמה. מן המבוא לבקשת רשות הערעור עולה כי ההליך נסב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.7.2010, שהיא כזכור ההחלטה בדבר מחיקת התביעה נגד המשיבה 1. עם זאת, מן הפסקה השנייה למבוא עולה לכאורה כי המבקשים משיגים גם על ההחלטה מיום 10.1.2010, אלא שהדברים אינם מנוסחים בצורה בהירה, ולא זו בלבד אלא שההחלטה מיום 10.1.2010 כלל אינה מצורפת לבקשת רשות הערעור. זאת ועוד, כפי שמציינת בצדק המשיבה 1, תוכנה של הבקשה להארכת מועד אינו תואם בהכרח את מהות ההליך כפי שנטען במבוא. עמימות זו מצטרפת לנוסח הלא בהיר של הבקשה להארכת מועד. שנית, נראה כי ההליך הנכון כלל אינו בקשת רשות ערעור כי אם ערעור בזכות. על פני הדברים, ההחלטה מיום 11.7.2010, וכן ההחלטה מיום 10.1.2010, הן בגדר פסקי-דין. כך הדבר, שהרי במקום שבו נדחתה או נמחקה התביעה כלפי מקצת מן הנתבעים, מדובר ב"פסק-דין חלקי" שכן לגבי נתבעים אלה סיים בית המשפט את מלאכתו. לעניין ערעור, "פסק-דין חלקי" הוא פסק-דין לכל דבר (לגבי בעלי-הדין הנוגעים בדבר), ואין נפקא מינה שהדיון בתיק נמשך ביחס לנתבעים האחרים (ראו למשל ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354 (1997); ע"א 6974/99 קו מוצרי דלק בע"מ נ' הוועד המקומי של מושב בית אלעזרי (לא פורסם, 4.4.2000)).

           מכל מקום, ובהמשך להחלטתי מיום 3.1.2011, הגישו המבקשים נימוקים משלימים לבקשה להארכת מועד. מהשלמה זו עולה כי הארכת המועד מתבקשת ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.1.2010 וכן ביחס להחלטה מיום 1.11.2010 (ראו סעיף 5 לבקשה המשלימה). יושם אל לב כי מבקשה זו נשמטה ההחלטה מיום 11.7.2010 - היא לכאורה ההחלטה שעליה נסבה בקשת רשות הערעור עצמה - ונוספה ההחלטה מיום 1.11.2010 שעל פני הדברים אינה נשוא בקשת רשות הערעור. חוסר הבהירות ממשיך אפוא ללוות את הבקשה שלפניי.

           המשיבה 1 הגישה תגובתה ובה הביעה התנגדות נחרצת להארכת המועד המבוקשת.

6.        מוכן אני להסב מבט מן הפגמים הטכניים שצוינו ומחוסר הבהירות והמיקוד של הבקשה שלפניי. השאלה המרכזית הצריכה בדיקה והכרעה במקרה זה היא האם קמה תחולה להוראת סעיף 398א לתקנות שעניינה "המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד". וזו לשון ההוראה:

(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו -ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה).

(ב) מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי הענין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה.

           ככל שתקנה זו חלה בענייננו, הרי שהמועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על ההחלטות שניתנו במעמד צד אחד נמנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (כאן - ההחלטה מיום 1.11.2010). במצב דברים זה כלל אין צורך בבקשה להארכת מועד. לעומת זאת, ככל שתקנה 398א אינה חלה וספירת הימים מתחילה ביום מתן ההחלטות הקודמות, יש-גם-יש צורך בהארכת מועד, ואומר כבר עתה כי להארכת מועד כזו אין כל הצדקה בנסיבות העניין.

           לאחר ששקלתי בדבר לא מצאתי כי קמה תחולה בענייננו לתקנה 398א לתקנות.

7.        תקנה 398א היא הוראה-משלימה לתקנה 201 (ולתקנה 214), שעניינה ביטול פסק-דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד בלבד. האפשרות לעתור לביטולה של החלטה שניתנה במעמד אחד מוגבלת בזמן: תוך 30 ימים מיום שהומצאה ההחלטה. ככלל, במקום שבו ניתנה החלטה במעמד צד אחד, קיימת עדיפות להגשת בקשה לביטול ההחלטה בטרם פנייה להליכי ערעור (ראו ר"ע 505/83 יהלום נ' עיריית רמת-גן, פ"ד לז(4) 357 (1983)). תקנה 398א לתקנות באה כדי למנוע את הצורך להגיש הן בקשה לביטול ההחלטה במעמד צד אחד הן ערעור על ההחלטה (או לחלופין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור). מדובר בהארכת מועד סטטוטורית המקדמת תכלית של יעלות דיונית וחיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי (ראו רע"א 296/96 ירושלביט סוכנות לביטוח נ' סוכנויות פלתורס, פ"ד מט(5) 876 (1996)). אכן, תקנה 398א נועדה "... לעודד את בעלי הדין שלא החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול או ערעור, לעתור לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד במקום להגיש ערעור, מבלי שהם יחמיצו את המועד להגשת הערעור אם בקשתם תידחה, והמועד להגשת הערעור יחלוף בינתיים" (רע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 3.7.1998)).

8.        אולם האם בכל מקרה שבו בעל-דין מגיש בקשה לביטול החלטה או פסק-דין לפי תקנה 201 לתקנות, קמה מניה וביה תחולה לתקנה 398א לתקנות? לשיטתי התשובה לכך היא בשלילה. כבוד הרשם (כתוארו אז) ע' שחם עמד על שתי חלופות פרשניות לעניין זה: